בקצרה: מחיר הטונה בישראל לא נקבע לפי עלות הייצור. שני מותגי טונה, אחד מוכר ויקר ואחד פחות מוכר וזול, מיוצרים באותו מפעל בדיוק באסיה. אותו דג, אותה שיטת עיבוד, אותה איכות, ופער מחיר של 60% על המדף. מכסי המגן הופחתו והמפעל בישראל נסגר. מחירי הטונה הגולמית בעולם צנחו, והמחיר לצרכן ירד רק ב-15%. את שאר החיסכון השאירו היבואנים והרשתות לעצמם.
כמעט בכל בית בישראל תמצאו במזווה פחיות טונה שימורים. הנה מה שהיצרנים הגדולים מעדיפים שלא תדעו. ידעתם שיש ברשתות שתי פחיות טונה זהות לחלוטין, רק עם מיתוג שונה ומחיר שונה? מה אם נאמר לכם שאתם משלמים 60% יותר על אותה פחית? הייתם מאמינים?
מה היה בשוק הטונה בישראל פעם?
לפני לא הרבה שנים, שוק הטונה בישראל היה שוק מקומי לכל דבר. חברות ישראליות ייבאו טונה גולמית מאסיה וארזו אותה כאן. הן העסיקו עובדים ישראלים ושילמו מסים בישראל. המוצר שנחת על המדף היה כחול לבן בכל מובן מעשי. הרבה אנשים מעדיפים לקנות כחול לבן, וזה דבר נפלא. לפעמים זו החלטה מושכלת לשלם מעט יותר כדי לתמוך בתעשייה הישראלית. אבל אם אתם מתומכי הכחול לבן, מה שאתם עומדים לקרוא יפתיע אתכם.
משרד האוצר הפחית את מכסי המגן על יבוא טונה ארוזה. הנימוק: תחרות, הוזלה, טובת הצרכן.
מה קרה למפעל אחרי הורדת המכסים?
אחרי הפחתת המסים, אחת מחברות הטונה הגדולות סגרה את מפעל האריזה שלה. כ-80 עובדים פוטרו. הייצור עבר לווייטנאם, לפיליפינים ולתאילנד. בפברואר 2024, חמש שנים אחרי, החברה מכרה את שטח המפעל תמורת 63 מיליון שקל. בדוחות הכספיים היא רשמה רווח הון של 47.5 מיליון שקל.
ועכשיו שאלה אחת פשוטה: המחיר ירד? לא. הוא עלה. פעמיים. שלוש פעמים.
מחיר הטונה בישראל: אותו מפעל, פער של 60%
תחקיר על שוק הטונה חשף עובדה שמעטים מכירים. שני מותגי טונה שונים מיוצרים באותו מפעל בדיוק באסיה. אחד מוכר ויקר, אחד פחות מוכר וזול. אותו דג, אותה שיטת עיבוד, אותה כמות ואותה איכות.
- המותג המוכר: 4.36 שקל ל-100 גרם.
- המותג הפחות מוכר: 2.94 שקל ל-100 גרם.
- הפער: 60% על אותו מוצר בדיוק. ההבדל היחיד הוא המדבקה על הפחית.
בעלים של אחת מחברות הטונה הישראליות אמר זאת בפה מלא בראיון עיתונאי: "זה רק שם, רק תווית. כולנו מביאים טונה מאותם מקורות. כולנו מביאים אותו דג, אותו שמן, אותו ניקיון".
מי מרוויח מהסיפור הזה?
לא הצרכן, לא העובדים שפוטרו ולא הקהילה שאיבדה מקומות עבודה. מחירי הטונה הגולמית בעולם צנחו בכ-50%. מכסי הייבוא ירדו בכ-15%. אבל המחיר לצרכן ירד ב-15% בלבד. את שאר החיסכון, כ-25% מעלויות הייצור, היבואנים השאירו לעצמם.
לפי הערכות בענף, היבואנים הגדילו את מתח הרווחים שלהם מ-8% ל-18%. רשתות השיווק הגדילו את הרווח שלהן על שימורי טונה מ-7% ל-18%. אחת מחברות הטונה הגדולות חילקה לבעלי המניות 195 מיליון שקל דיבידנד. באותה שנה היא הסבירה לצרכן שהיא "חייבת" להעלות מחירים.
למה מחיר הטונה בישראל לא יורד?
כי שוק הטונה בישראל ריכוזי. יבואן אחד שולט בכמעט מחצית מהשוק. כשאין תחרות אמיתית, המחיר לא נקבע לפי עלות הייצור. הוא נקבע לפי כמה הצרכן מוכן לשלם. והצרכן מוכן לשלם יותר, כי הוא לא יודע שיש אלטרנטיבה זהה בחצי המחיר ממש לידו על המדף. רשות התחרות מזהירה כבר שנים מפני ריכוזיות בענף המזון. אותו מנגנון פועל גם בשוק הקוטג' ובשוק האורז.
מועדון ואהבת: כשהמחיר הוגן לא צריך מבצע
מועדון ואהבת בא להחזיר לצרכן ולבעל העסק הקטן את המידע שמגיע לו. בדיוק בגלל זה יש למועדון את תו ההוגנות. המחיר בפיקוח, שקוף, ומבוסס על עלות אמיתית ולא על כוח שוק. כשאלפי משפחות ואלפי מכולות קונות ביחד, הכוח עובר לצד שלהן. בעלי מכולות יכולים להצטרף למועדון בחינם. צרכנים יכולים להצטרף לקהילה ולדעת מתי תו ההוגנות מגיע לשכונה שלהם.
המידע בכתבה מבוסס על תחקירים עיתונאיים, דוחות ממשלתיים ונתוני שוק שפורסמו בתקשורת הכלכלית הישראלית.